איך זה שקנאביס לא חוקי בהודו?

הודו היתה במשך ההיסטוריה כולה, ולמעשה גם היום, בירת הקנאביס של העולם. גראס, גאנג’ה, צ’אראס ובהאנג, כולם תוצרי קנאביס שמהווים חלק מדרך החיים ההודית ונצרכים בחגים ומועדים רשמיים כמו שאצלנו שותים כוס יין. כתב מגזין קנאביס במזרח הרחוק בדק איך זה שאפילו בהודו, קנאביס מוגדר עדיין כחומר בלתי חוקי?

מה שהחליטו תושבי וושינגטון וקולורדו לעשות בשבוע שעבר היה נורמה מקובלת בהודו עד שנת 1985. כל תוצרי הקנאביס – מריחואנה (גראס, גאנג’ה, וויד), חשיש (צ’אראס) ובהאנג (משקה הודי מסורתי המכיל קנאביס) – היו חוקיים ונמכרו למי שחפץ בהם בכל רחבי המדינה. יתרה מזאת, לרוב מוחלט של הממשלות האזוריות בחצי האי ההודי היו חנויות ממשלתיות משלהן לממכר תוצרי קנאביס. הודו היתה מאז ומתמיד בירה של גאנג’ה, צ’אראס ובהאנג.

ראו עוד: סקס ומריחואנה בהודו העתיקה

צריכת קנאביס בהודו מעולם לא נחשבה להתנהגות בלתי רצויה ובטח לא יותר מאלכוהול, שעד היום מוגדר כחומר בלתי חוקי בכל מדינות הודו (מלבד גואה שהיתה בשליטה פורטוגלית). אם בכלל היתה התייחסות שלילית לצ’אראס או גאנג’ה, זו היתה ההסתכלות של בני המעמד העליון על הצמח כמצרך של עניים בני המעמד התחתון. אבל גם אז, ברגע שמגיע חג ה”הולי” המסורתי, עשירים ועניים, בני המעמדות השונים, כולם מתחברים יחד לשתיית בהאנג. אפילו היום, למרות האיסור בחוק, שימוש בקנאביס נפוץ בהודו יותר מבמרבית מדינות העולם.

ראו עוד: לוכדי הזנים מחפשים אחר זן הקנאביס המושלם בהודו

אקטיביזם למען חוקיות הקנאביס נחשב היום אצל רבים בהודו לעבודה של אנשים “מוארים”. היום כבר מוכח מעל לכל ספק שלקנאביס יתרונות רפואיים ובריאותיים יוצאי דופן ביעילותם ומי שלא מבין זאת, הוא או בור, או עיוור לעובדות, או בעל אינטרס. אמנם לא רצוי לצרוך שום חומר באופן מוגזם, אבל צריך לזכור שמי שיצרוך אלכוהול, סיגריות ואפילו סוכר באופן מוגזם, עלול למצוא את עצמו בבית חולים במקרה הטוב בעוד צריכת קנאביס באופן מוגזם יכולה אולי באחוזים בודדים לגרום לנזק על אף שבמהלך ההיסטוריה, ולמרות מה שחושבת ג’ודי ני מוזס שלום, מעולם לא נרשם מקרה מוות כתוצאה מצריכת קנאביס.

קנאביס חלק מהמסורת ההודית
קנאביס חלק מהמסורת ההודית

אז, אם משתמשים בהגיון ביחס לחומרים כמו טבק, קפאין וסוכר, אין שום סיבה לא להתייחס באופן דומה גם לקנאביס. וכך גם היתה המדיניות בהודו במשך 25 שנים, החל מ-1961 ועד לשנת 1985.

מאז שנת 1961, ארה”ב פועלת בעוצמה ומפיצה קמפיינים חובקי עולם המעודדים התנגדות לכל סוגי הסמים, קלים כקשים. לאור העובדה שקנאביס על צורותיו היה לא סתם חומר אלא דרך חיים של ממש למיליוני הודים, ממשלת הודו התנגדה ועמדה איתן אל מול הלחצים האמריקאים במשך זמן רב. אך בתחילת שנות ה-80 הגבירה ארה”ב את הלחץ עוד יותר עד שבשנת 1985 נכנע ראש ממשלת הודו, רג’יב גאנדי, ללחצים האמריקאיים והעביר חוק חדש שנקרא “חוק הסמים הנרקוטיים והחומרים הפסיכואקטיביים” (NDPS).

ראו עוד: שיחות עם ג’ה – מדוע הקנאביס לא חוקי ומתי תיפסק הרדיפה?

זה כמובן היה חוק די עלוב שהכליל ושם בסל אחד את המריחואנה, החשיש והבהאנג יחד עם סמים כמו קראק, הרואין וקוקאין ואסר על צריכתו של כל אחד מהם. עונש המינימום שנקבע על מי שעובר על חוק ה-NDPS היה 10 שנות מאסר בפועל (במהלך השנים מאז הופחת במעט עונש המינימום). מה שקרה בעקבות חקיקת החוק החדש היה הפיכתו של שוק שלם, בתוך לילה אחד, לשוק שמתמקד בסמים הקשים שכן בזמן שהעונש על מריחואנה והרואין הוא אותו העונש, המחירים שלהם שונים. לעוסקים במלאכה השתלם יותר להתעסק במכירת סמים קשים ולהרוויח יותר בזמן שהסיכון הוא אותו סיכון.

מכין לכם משהו לעשן...
מכין לכם משהו לעשן…

וכך, בתוך לילה אחד, החלו להתרחב בעיות הסמים בהודו ויצאו מכלל שליטה. בערים גדולות ומרכזיות כמו עיר הבירה דלהי למשל, גדל אחוז השימוש בקראק. המכורים החדשים היו בעיקר העניים ביותר שנהגו לעשן מריחואנה לפני החוק. בעיתונים החלו לצוץ דיווחים על אנשים שמכרו את בתיהם, נשותיהם וילדיהם בגלל התמכרותם להרואין – סיפורים שלא נשמעו קודם לכן. למעשה, חקיקת חוק הסמים החדש, הביאה לפריחה בשוק הסמים הקשים ממש כמו בימי “חוק היובש” בארה”ב שם אסרו על מכירת אלכוהול.

27 שנים לאחר מכן, כשאפילו במדינות בארה”ב הבינו מה נכון, הגיע הזמן לחשוב מחדש על החוק גם בשאר העולם ובמיוחד בהודו. כשגאנג’ה, צ’אראס ובהאנג אינם מזיקים לגוף האדם ולא מובילים להתמכרות או להתנהגות אלימה (בניגוד לאלכוהול), אין כל סיבה להמשיך ולהגדיר אותם כחומרים מסוכנים שצריכתם אסורה בחוק ויש להחזיר את המדיניות שהיתה נהוגה במשך שנים רבות לכל אורך ההיסטוריה האנושית.

ראו עוד: חשיש בהודו

המשך קריאה
Back to top button
x
Close

אופס!

אנא בטלו את חוסם הפרסומות כדי לצפות בתוכן באתר